התאהבתי.
זה היה כשנסעתי עם אשתי הראשונה ללונדון.
כילד שגדל על תפריט פולני אפרורי,
המפגש הראשוני עם אוכל הודי
היה כמו לגלות יקום מקביל,
יקום של אין סוף גוונים, רבדים ועומק.
אז גם גיליתי כשרון שהיה חבוי בי:
היכולת לטעום תבשיל פעם אחת,
ולשחזר אותו לעצמי במטבח.
נכון,
זה דרש חקירה מעמיקה
ואנחנו מדברים על החיים שלפני דר' גוגל.
מזל שמטבעי אני אוהב להריח,
להתנסות.
כילד,
אהבתי לפרק דברים כדי להבין איך הם עובדים.
מזל גם שגרתי בבאר שבע
ויכולתי ללכת לחנות ההודית שבמושב נטעים,
ללמוד מהקוצ'יני מה עושה כל תבלין.
בשלב מסוים התגלגל לידי ספרו של רן שנער,
ספר הבישול ההודי היחידי שהודפס ב 1982 בעברית
שהמתכונים הנפלאים שבו מאתגרים ולא לגמרי מדויקים
וצריך לקלוט מה עובד.
באוכל ההודי
יש אלמנט של חריף שמתלחשש אליך,
לא כזה ש..בום, נותן לך מכה בראש.
עומק, תערובות של ריחות ותבלינים –
כאלו שמתחברים ליוגה ולמדטציה.
הספר שרת אותי נאמנה ומלווה אותי עד היום
כפי שתוכלו להתרשם מהכתמים.
למה אני נזכר בכל זה?
כי בערב שבת, שלפני ליל הסדר האחרון,
אתגרה אותי זוגתי
כשביקשה שאכין למפגש החברים החודשי שלנו
אוכל טעים אבל לא כבד.
היא תמיד שמחה להתנסות בשונה, בייחודי
ואני אוהב אתגרים כאלה.
אוכל הודי היה תשובה מדויקת.
אין כמו כופתה
קריספי בחוץ ונימוח ומפתיע מבפנים.
אוכל שהריח שלו, מרומם את הרוח
חוויה שונה לגמרי,
כוללנית, שנוגעת בכל החושים.
שמחתי על האפשרות להפתיע את עצמי
ואותם.
בניתי תפריט מרענן של:
קציצות מנגולד ופרסה (אפויות!)
לביבות תרד ופטרוזליה
צ'טני קוקוס ושמשום
צ'טני תפוים ונענע
צ'טני חריף אש
בזמן שבישלתי חשבתי לעצמי,
שעבורי,
אם לא מדובר במפגש שמערב חקירה,
נגיעה בעצמנו,
ברוח האדם –
זה לא שווה את המאמץ.
המקום הזה,
המרגש,
שמגלה עוצמה שאין בפיזי.
המקום שנמצא מעבר לשטוח,
מעבר לתרבות ה"גמרנו המשכנו".
זה בדיוק המקום אליו אני מביא את המשתתפים
בסדנאות שאני מעביר בימי הגיבוש וימי הכיף.
.
הרצון שלי להעביר את המשתתפים חוויה אחרת,
פעילות גיבוש שמשנה דפוסים, מרחיבה אופקים.
לא מדובר בסתם עוד יום כיף שחוזרים ממנו מותשים
ולמרת כבר חוזרים לשיגרה ולא זוכרים כלום.
אם אתם מחפשים יום גיבוש איכותי
שמביא לתוצאות ויקפיץ את הצוות שלכם למדרגה הבאה,
הגעתם למקום הנכון!
תתקשרו,
נתאים לכם את יום גיבוש לעובדים שתמיד חלמתם עליו.